כיול לפי תקנות התעבורה

בזמנו, כאשר משטרת ישראל הכניסה לשימוש את מכשיר הנשיפה מן הדור הישן, נערכה עבודת הכנה לקראת הכנסתו לשירות. במסגרת עבודה זו נבחן המכשיר, נלמד, ולפני שהוכנס לשימוש תוקנו תקנות התעבורה כך שיחייבו את המשטרה לבצע פעולות מוקדמות הכרחיות כדי להבטיח שתוצאות הבדיקה יהיו מדויקות ככל האפשר.

אני מרשה לעצמי לציין כי שמעתי את הדברים אישית מפי כב' השופט ריבלין, שהוא שופט תעבורה מוערך בירושלים ואשר שנים רבות עבד בשירות המשטרה.

כך באה לעולם תקנה 169ז אשר מכילה בתוכה מינימום הכרחי של כללי הפעלה ועבודה עם מכשיר מדידה אנליטי המודד אלכוהול באוויר נשיפה.

העקרונות באותה תקנה, אף שהם מנוסחים מעט במסורבל פשוטים בתכלית:

א. לפני כל בדיקה של נבדק אחד או נבדקים אחדים באותו מקום יש לבצע פעולות כיול של מכשיר המדידה. המילים "נבדק אחד או נבדקים אחדים" הנכללים בנוסח של התקנה מבטאים את העובדה שהמתקינים היו ערים לכך שהכיול איננו מאריך שעות, וכל שימוש מגדיל את הסיכוי שמשהו ישתבש או ישתנה. המילים "באותו מקום" הם ביטוי ברור לזה שטלטולו של מכשיר הנשיפה יוצר גם הוא סיכוי משמעותי שהכיול איננו תופס עוד וכי דרוש לשם הבטחת הדיוק כיול נוסף במקום הבדיקה החדש.

ב. הכיול שמחויב על פי התקנה מבוסס על הרעיון המדעי המקובל והמחייב של "עקומת כיול" מינימלית. כלומר, כדי לדעת אם המכשיר מודד נכון, מעבירים דרכו "אפס אלכוהול" ומבקשים לראות אם הוא מודד בפועל אפס, ואחר כך מעבירים דרכו אוויר עם שיעור ידוע ומדוייק של אלכוהול ובודקים אם המכשיר מודד את הכמות המצופה. לבדיקה הראשונה קורים בדיקת "בלנק סמפל" ולשניה בדיקת "סטנדארט סמפל".

תקנה זו נשארה בתוקפה עד עצם היום הזה, אלא שבשנת 2000 לערך החליפה המשטרה את מכשירי הנשיפה במכשירים מתוצרת חברת דראגר הגרמנית. הפעם בלי שטרחה להתאים אותם לתקנות או להתאים את התקנות למכשיר.

המכשירם החדשים הללו אינם המכשירים המופעלים ברוב ארצות העולם. אלו מכשירים המבוססים על "כיול" בשיטה חדשנית ושנויה במחלוקת.

מכשירים אלו אינם עוברים פעולת "כיול" במובנה המסורתי כלל וכלל. אף שוטר לא מעביר במכונה דוגמאות ובודק אם התוצאה תואמת את מה שהועבר במכשיר.

הפעולה הנקראת כיום על ידי המשטרה "כיול" מבוצעת פעם ביממה בתחנת המשטרה ולאחריה בודקים נבדקים ללא כל הגבלה מספרית, ומטלטלים את הכשיר ממקום למקום ללא כל "כיול" ביקורת לאחר הטלטול. במילים אחרות החובות שבתקנה 169ז הושלכו לפח.

משטרת ישראל כלל איננה יודעת כיצד פועל המכשיר. אין לה אף מומחה שיכול להסביר את פעולתו ממש. אפילו האנשים שנושאים את התפקידים הרמים ביותר במערכת המשטרה, כמו למשל ראש המעבדה רפ"ק ארז כהן, אומרים מודים בפה מלא: איננו יודעים דבר על פעולת המכשיר. בכל בעיה אנחנו פונים לחברת דראגר ועושים את אשר נציה מורים לנו לעשות. רפ"ק ארז כהן עבר קורס של שבוע כאן בארץ על ידי מדריך מגרמניה, ולא יהיה זה מיותר לציין שאין הם דוברים שום שפה משותפת!

התוצאה מוזרה וחמורה: פעולות הכיול המחייבות לפי תקנה 169ז אינן מבוצעות לחלוטין, וספק אם מישהו בשרשרת הפיקוד של המשטרה יודע על כך. השוטרים המפעילים את מכשירי הנשיפה מעידים בבית המשפט כי הם מכיילים את המכשיר, אבל חקירה קצרה מעלה שאין להם שמץ של מושג מה הם בעצם עושים, וכי אחרי קורס של שלושה ימים בו הם זוכים לתואר "מפעיל מוסמך", הם מדקלמים מילים כמו כיול, שאין להם שמץ של מושג לגבי התוכן שלהם.

כך קורה שבתי המשפט קובעים שהמכשיר אמין על סמך עדויות חסרות ערך מתוך אמונה שגויה שהעד - מפעיל המכשיר - יודע על מה הוא סח. מופע תמוה של מפעיל מכשיר, "המסביר" לבית המשפט "עובדות" חסרות כל בסיס תוך בטחון עצמי מופגן, וניצול הבורות של שאר הנוכחים הוא מחזה קבוע שהוביל את מערכת משפט התעבורה לפסיקה שערורייתית על בסיס נתוני שקר.

לסיכום: מכשיר הדראגר הוא קופסת קסמים נעלמה ובלתי מבוקרת. הוראות המינימום שבתקנה 169ז שהותקנו לכבוד המכשיר מן הדור הקודם אינן מבוצעות - אפילו לא בחלקן! פסקי דין אחדים כבר קבעו זאת במפורש. הגיע הזמן לתקן.

 __________________________________________________________________